השופט י' עמית:
ענייננו בפרשת אינוס ורצח.
1. בתמצית שבתמצית, נקבע בהכרעת הדין של בית משפט קמא כי המערער אנס ורצח את לאה דרנקין ז"ל, נערה בת 15 (להלן: המנוחה), אשר בילתה בלילה שבין 23.9.2009-22.9.2009 במסיבה באשקלון במהלכה שתתה משקאות אלכוהוליים. בסיום המסיבה הסיע המערער את המנוחה ושניים מחבריה לבתיהם, כשהמנוחה נותרה רדומה במושב האחורי של הרכב. המנוח נסע לגבעה 69 סמוך לעיר אשקלון, שם החנה את רכבו ואנס את המנוחה, אשר התעוררה והחלה לצעוק ולהיאבק בו. אז חנק המערער את המנוחה למוות, הוציאה מרכבו, דרס אותה פעמיים ולבסוף קבר אותה. לא מן הנמנע, כי המנוחה נקברה בעוד רוח חיים באפה, באשר חול ואבנים חדרו לריאותיה, ככל הנראה בנשימותיה האחרונות.
בית משפט קמא הרשיע את המערער ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) וברצח לפי סעיף 300(א)(4) שעניינו במי ש"גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו ... בריחה או הימלטות מעונש". על המערער נגזר מאסר עולם בגין עבירת הרצח ועשר שנות מאסר בגין עבירת האינוס, בחפיפה של מחצית מהעונש בגין עבירת האינוס, בהתחשב בכך שהמערער הוא שהוביל את החוקרים לגופת המנוחה, כפי שיפורט בהמשך. בשורה התחתונה הושת אפוא על המערער עונש מאסר עולם וחמש שנות מאסר. כן חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 180,000 ש"ח למשפחת המנוחה.
2. סיפור המעשה, שבסופו נלכד המערער, מתחיל סמוך לשעה 16:00 ביום 23.9.2009, שעה שאחותה ואביה של המנוחה מגיעים לתחנת המשטרה ומדווחים על היעדרותה. תוך דקות ספורות נעשה תחקור מהיר של חבריה של המנוחה, שסיפרו אודות המסיבה בה השתתפה המנוחה, ועל כך שהמערער הסיע אותם לבתיהם בעוד המנוחה נותרה ברכבו.
המערער זומן מיידית לתחנת המשטרה, שם סיפר כי הוריד את המנוחה לבקשתה ליד בית הספר "נאות" באשקלון בסביבות 02:00 לפנות בוקר.
למשטרה נתברר כי הטלפון של המנוחה אוכן בשעה 01:48 בשטח פתוח דרומית לישוב בית עזרא, ומאז נדם. מאחר שהאיכון לא התיישב עם דברי המערער הוא זומן שוב מיידית לתחנת המשטרה והופנה לתשאול נוסף באגף הנוער, שם הפציר בו חוקר נוער לעזור למשפחה ולהורים בכך שיוביל את החוקרים למנוחה. המערער הסכים, ולשאלה כיצד הוא יודע היכן המנוחה נמצאת, סיפר כי לאחר שהוריד אותה מרכבו, הבחין כי היא עלתה לרכב אחר, ואז עקב אחר אותו רכב וראה שהרכב הגיע ועלה לגבעה 69.
חלפו כארבע שעות מאז דווח על היעדרותה של המנוחה, ובסביבות השעה 20:00 כבר הוביל המערער את החוקרים לגבעה, כאשר במהלך הדרך החלו להימצא פריטי לבוש שהתבררו כשייכים למנוחה. ככל שהחוקרים והמערער המשיכו להתקדם ולעלות במעלה הגבעה, המערער החל להילחץ ולרעוד, והצביע לחוקרים על המקום שהמנוחה אמורה להימצא. החוקרים הלכו לכיוון אליו הצביע המערער, שם מצאו את גופת המנוחה, כשהיא עירומה כמעט לחלוטין עם סימני אלימות קשים וקבורה בחול. או-אז, נאמר למערער כי הוא חשוד ברצח והוא נאזק. לזירה הוזמן צוות מז"פ, וראש מחלק תשאול ימ"ר לכיש הגיע למקום וגבה מהמערער אמרה שהוקלטה תחת אזהרה. בהמשך, נגבתה מהמערער אמרה נוספת בתחנת המשטרה.
3. למעשה, חלק הארי של העובדות אינו שנוי במחלוקת. המערער לא כפר בכך שגרם למותה של המנוחה, לא כפר בכך שחנק את המנוחה, לא כפר בכך שדרס את המנוחה, ולא כפר בכך שקבר את המנוחה. גרסת המערער היא, כי החל לקיים עם המנוחה יחסי מין בהסכמה, אך בשלב בו החדיר את איבר מינו היא התנגדה והחלה לצעוק, ואז חנק אותה בשתי ידיו כדי להשתיקה. לגרסתו, הוא הוציא את המנוחה מהרכב, הניח אותה על הקרקע, ישב ועישן משך דקות ארוכות במכוניתו. בשלב מסויים, התנער המערער מהלך הרוח בו היה שרוי, הוריד את בלם היד ונסע לפנים תוך שהוא שוכח כי המנוחה שרועה על הארץ, וכך דרס אותה, ואז נסע חזרה לאחור בשביל לראות מה קרה, ושוב דרס את המנוחה בטעות. בבהלתו כי רבה, החל לקבור את המנוחה כשהוא סבור באותה עת כי המנוחה כבר מתה, אך למעשה המנוחה עדיין הייתה בחיים.
גרסת המערער לא זכתה לאמון בית משפט קמא, כך שאנו נותרים עם העובדות שעליהן אין מחלוקת, ולפיהן המערער חנק, דרס וקבר את המנוחה. בנקודה זו ניתן היה לחתום את פסק דיננו ואידך זיל גמור, אך למעלה מן הצורך אתייחס בקצרה לטענות המערער.
4. עבירת האינוס - המערער טען כי סבר שהמנוחה בגירה וכי הסכימה לקיים עימו יחסי מין, כפי שעולה, לטענתו, מיומנה האישי של המנוחה. עוד נטען כי רמת השכרות של המנוחה בעת האירוע לא מנעה ממנה ליתן הסכמה חופשית לקיום יחסי המין. בהקשר זה, הצביע המערער על כך שנמצא ריכוז אלכוהול נמוך בדמה של המנוחה, וכי המנוחה הייתה ערנית דיה כדי לומר לחבריה כי היא לא רוצה שהמערער יוריד אותה בבית, כדי שההורים שלה לא יראו שהיא שיכורה.
בית המשפט עמד על מכלול הראיות המצביעות על מצבה של המנוחה. המערער עצמו סיפר בחקירתו במשטרה, כי כאשר עבר ליד מגרש החניה של היכל הספורט באשקלון, שם נערכה המסיבה, "כולם היו כבר שיכורים", וכי הבחין שהמנוחה "קצת שיכורה". בעדותו טען המערער כי בתשובה לשאלתו השיבה לו המנוחה שלא איכפת לה לא ללכת הביתה, אלא שגרסה זו לא בא זכרה באמרותיו במשטרה.
אחד מחבריה של המנוחה סיפר כי המערער לא הסכים תחילה להכניס את המנוחה לרכבו כיוון שראה "שהיא שיכורה, ואם פתאום הולכת להקיא ברכב", אך בסוף הסכים להכניס את המנוחה לרכבו. חבריה של המנוחה סיפרו כי "היתה הכי שיכורה", כי הקיאה, וכי במהלך הנסיעה ברכבו של המערער שכבה במושב האחורי כשהיא ישנה ולא שוחחה איתם ולא דיברה. בשלב מסויים של הנסיעה שאל אותה אחד מחבריה, בשם דניס, אם היא רוצה ללכת הביתה, והמנוחה הנידה בראשה לשלילה. אותו דניס אף העיד כי כאשר ירד מרכבו של המערער, הוא שאל אותו אם לקחת עמו את המנוחה לביתה, אך המערער אמר לו משהו בנוסח "תראה באיזה מצב היא נמצאת" והשאיר אותה ברכב, וכי המנוחה היתה "במצב גרוע, היא לא יכלה לעמוד, לא אמרה מילה". חברתה של המנוחה העידה כי המנוחה שתתה "יותר מידי וודקה ולא הרגישה טוב. היא הלכה לישון ברכב ...", כי אף פעם לא ראתה את המנוחה במצב כזה, וכי כאשר ירדה מרכבו של המערער המנוחה עדיין ישנה. כשהגיעו בסמוך לביתו של דניס, ניסו להעיר את המנוחה ושאלו אותה אם היא רוצה ללכת הביתה, אך המנוחה השיבה כי היא לא רוצה לעלות הביתה במצב הזה, כי הייתה שיכורה ורצתה להמשיך לישון ברכב. עוד סיפרה העדה בחקירתה במשטרה, כי אף אחד לא שוחח עם המנוחה במהלך הנסיעה מאחר שהיא ישנה ואי אפשר היה לדבר איתה.
קיצורו של דבר, כי מלבד עדותו של המערער שלא היתה מהימנה על בית המשפט, אנו יודעים כי המנוחה הרבתה בשתיה, הקיאה בשל שכרותה, נכנסה לרכבו של המערער, נרדמה במושב האחורי וכמעט לא תקשרה עם הסובבים אותה.
5. אף אני סבור, כפי שבית משפט קמא סבר, שלא ניתן להסיק מיומנה האישי של המתלוננת את שביקש הסנגור המלומד להסיק. [קטע קצר הושמט]. הדברים אינם מתיישבים עם התזה של המערער, כביכול הסכימה המנוחה לקיים עמו יחסי מין, למרות שלא היה לה קשר קודם עמו.
6. [קטע הושמט]. בית משפט קמא האריך בניתוח עדותו של המערער בבית המשפט, ממנה עולה כי אפילו לגרסת המערער המנוחה הייתה פסיבית (בחקירתו במשטרה אף התבטא כי ניסה להעיר את המנוחה). המערער היה אדיש לחלוטין למנוחה וכמעט לא שוחח עמה, לא בירר מה מצבה ואם היא מסכימה לקיים עמו יחסי מין. ובכלל, סופו מעיד על תחילתו. גם לגרסת המערער, המנוחה התנגדה לו כאשר חדר לתוכה, שאז החל לחנוק אותה. גירסת המערער, כביכול חל "שינוי לבבות" פתאומי אצל המנוחה, אינה מתיישבת עם הבהלה שאחזה במערער, כדי כך שחנק אותה למוות. [קטע הושמט].
העולה מן המקובץ, כי המערער ניצל את שכרותה של המתלוננת ואנס אותה כשהוא מנצל את העובדה שהמנוחה שוכבת רדומה במושב האחורי במכוניתו.
לסיכום נושא זה, אפנה לדברים שאמרתי בע"פ 431/08 ג'ואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010) (להלן: עניין ג'ואברה):
"המנוחה הגיעה לדירה כדי לקבל את מפתחות הדירה לצורך השכירות. המנוחה נרצחה על ידי הנאשם בחניקה במהלך אינוסה וגופתה הוסתרה בארון. למעט הבל פיו של המערער, על גרסאותיו השונות, אין בדל סיבה להניח כי המנוחה, שככל הנראה שרטה את פניו של המערער תוך כדי מאבק, הסכימה בתחילה לקיים יחסי מין עם המערער".